הכרעת דין בתיק ת"פ 148-08 - פסקדין

החלטתי לזכות את הנאשמת, מטעי כברי אגודה שיתופית בע"מ (להלן: הנאשמת), משני האישומים שיוחסו לה בהליך שלפני, בגין ניכוי שלא כדין משכרם של עובדים זרים שהעסיקה. מדובר במספר עובדים תאילנדים, לפי הרשום בכתבי-האישום, אשר עבדו במטעי הבננות בקיבוץ כברי - הן בשנת 2004 והן בשנת 2006 - שלטענת המאשימה, הינם סכומים העולים על המותר לניכוי על פי חוק.

לגופם של דברים, לאחר דחיית טענות מקדמיות, בהחלטתי מיום 11.10.09, ובהתאם לה - הבהירה המאשימה את האישומים, בדבר הניכויים מהשכר; ומהודעתה, מיום 3.11.09, עולה, כי הטענה המרכזית היא שהנאשמת ניכתה מהעובדים הזרים שהעסיקה את מלוא הסכום המותר לניכוי, בגין דיור, בעוד שלטענת המאשימה, היה עליה לנכות רק מחצית מסכום זה, כקבוע בתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), תש"ס-2000 (להלן: התקנות), שכן, המאשימה סבורה, שמגורי העובדים היו בבעלות הנאשמת.

לאחר מכן - לפי בקשה והודעה מוסכמת, מיום 9.10.10 - הגיעו הצדדים להסכמה דיונית בשני התיקים שבכותרת, לפיה ויתרו על ניהול הוכחות והסכימו שהכרעה תינתן על סמך סיכומים בכתב, אליהם רשאי כל צד לצרף חומר רלוונטי, בכפוף למוסכמות הבאות:

א.         המעסיק של העובדים הזרים בשני המקרים בהם יוחסו עבירות לנאשמת, היתה הנאשמת.

ב.         המגורים בהם לנו העובדים הזרים, באירועים נשוא כתבי האישום הנ"ל, נמצאים בשטח קיבוץ כברי.

עוד אין מחלוקת, למעשה, כי הנאשמת היא אגודה שיתופית [מספר רשום 57-003642-6], המתעסקת, בין היתר, בחקלאות במטעי הבננות של קיבוץ כברי, שאף הוא אגודה שיתופית [מספר רשום 57-000758-3].

בהתאם לכך, המחלוקות העיקריות שנותרו - לפי ההודעה הנ"ל, סעיף 4 - הינן משפטיות והן:

א.         למי היו שייכים המגורים, בהם לנו העובדים הזרים במועד ביצוע העבירות הנטענות בכתבי האישום;

ב.         האם קיבוץ כברי ומטעי כברי הינם אישיות משפטית נפרדת או אישיות משפטית אחת.

לאחר שעברתי על כל החומר שלפני, דעתי היא, כי הצדק עם הנאשמת; ואבהיר:

לפי תעודת הרישום של הנאשמת היא התאגדה ונרשמה כאגודה שיתופית, בהתאם לפקודת האגודות השיתופיות, בתאריך 30.11.1999 [נספח 1 לסיכומי ההגנה]. לנאשמת תקנון אגודה נפרד מהתקנון של קיבוץ כברי, אף אם המען של אגודה זו בקיבוץ כברי עצמו [נספח 2 לסיכומי ההגנה].

אגודה שיתופית היא תאגיד משפטי עצמאי, אשר המחוקק הכיר בזכות קיומו הנפרדת מאגודה שיתופית אחרת בפקודת האגודות השיתופיות, ועל כן, מעצם העובדה שהנאשמת היא אגודה שיתופית נפרדת מקיבוץ כברי, ולכל אחד מהם מספר רישום נפרד ומטרות שונות, ברור, כי מדובר בשתי ישויות משפטיות אחרות, אשר אין האחת חבה בחובות השניה או נהנית מזכויותיה, ללא הוראה מפורשת מתאימה [ראו, למשל: ס' 6(1)(ב) לפקודת האגודות השיתופיות, הקובע, כי אגודות רשומות אחרות רשאיות להיות בין חברי אגודה רשומה, וכן ס' 21, הקובע את כשירותה המשפטית של אגודה רשומה כגוף מאוגד].

המאשימה טענה רבות על "הפרדה תקציבאית" באגודה שיתופית אחת ולטענתה המטרה היתה: "של ניהול המערכת הכלכלית 'באופן בהיר ונכון'." [עמ' 3 לסיכומי המאשימה ב ת"פ 148-08, באמצע]. מן הסתם, נקטה בביטויים אלה נוכח הכרעה שניתנה בעניין קיבוץ דן [ ת"פ 1208-08 (אזורי נצרת)], ואולם, אין הנדון דומה לראיה. בעניין שלפנינו קיבוץ כברי הוא אגודה שיתופית אחת ואילו מטעי כברי, הנאשמת, היא אגודה שיתופית אחרת, הרשומה בנפרד, באופן רשמי וברור ואינה רק ענף חשבונאי בקיבוץ. השימוש באישיות משפטית נפרדת של תאגיד אינו אסור על פי חוק, נהפוך הוא, והמקרים בהם הפסיקה התירה לבצע "הרמת מסך", שמשמעה הטלת חיובי אגודה שיתופית, כמעסיק, על בעלי המניות שלה - ובענייננו, קיבוץ כברי ועוד חברה בע"מ - אינם הולמים את המקרה שלפנינו, בו לא הוכח, כי נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות. ויודגש, אין טענה, שהנאשמת היא הבעלים של קיבוץ כברי.

אינני מקבלת את טענת המאשימה, כי "אדם (כולל אגודה שיתופית) אינו יכול להשכיר נכס לעצמו". אגודה שיתופית נבדלת מאדם בודד, בכך שהיא אישיות משפטית המורכבת ממספר פרטים - יחידים אשר מלאו להם שמונה עשרה שנה וכן אגודות שיתופיות אחרות - שהתאגדו לגוף חדש; וככזה, הוא כשיר לשכור נכסים מתאגידים אחרים או להשכירם להם.

המאשימה ביקשה להסתמך על התבטאויות של חשב הקיבוץ, מר קני פינשטיין, מיום 19.7.04, עת נחקר בקשר לאישום הראשון [נספח א' לסיכומים, ת"פ 148-08], אך, היא קוראת לתוך דבריו את שאין בהם. מר פינשטיין לא "הודה", כי הניכויים המיוחסים לנאשמת נוכו בניגוד לחוק, בידיעה של הנאשמת, אלא, הוא הסביר, כי "לגבי ההורדה של המגורים והחשמל + ארנונה בביקורת הקודמת הסבירו לי לפני כשנה לאחר ששאלתי כמה מותר לי לקחת והם אמרו לי את הסכום שכ"ד + חשמל וארנונה מותר לי להוריד את הסכום הנקוב בתלוש. עכשיו כשהסברת לי אני אתקן את הסכום
שוב. ...". [שם, ש' 20-15]. כל שניתן להסיק מדבריו הוא, כי הניכוי שבוצע משכרם של העובדים הזרים שהועסקו ע"י מטעי כברי היה בהתאם להסברים שקיבל בעבר, וכי עכשיו הוא מוכן להתאים עצמו להסברים עדכניים אחרים שקיבל. לצערי, אין לפנינו שום פרוט - מה היו ההסברים בעבר ומהם ההסברים "המתוקנים" אליהם כוונו הדברים בשנת 2004.

בהודעה נוספת של אותו חשב, אשר נגבתה בתאריך 4.7.06, ביחס לאישום השני המיוחס לנאשמת, אמר מר פינשטיין מפורשות, בקשר למגורי העובדים הזרים נשוא האישום: "המגורים של העובדים בקיבוץ והעו"ז עובדים עבור מטעי כברי שזה אגודה שיתופית נפרדת." [ההודעה צורפה כנספח א' נוסף לסיכומי המאשימה, ת"פ 148-08, ש' 20]. הנה כי כן, בניגוד לנטען בסיכומי המאשימה, חשב הקיבוץ מדבר מפורשות על הפרדה בין הקיבוץ - שהוא אגודה שיתופית אחת, לבין הנאשמת - שהיא אגודה שיתופית אחרת, נפרדת.

בנקודה זו, צודקת ב"כ הנאשמת כאשר היא מפנה לפסיקה בעניין קיבוץ דן, בה קבע כב' השופט ארמון, כי: "אילו היה מדובר בשתי ישויות נפרדות, היה מקום לקבל את הטענה ולקבוע שאם 'העסקים' הם המעביד והם אלה ששוכרים את המגורים מן 'הקהילה' - אזי מדובר במגורים שאינם בבעלות המעביד" [פסק הדין בעניין קיבוץ דן ( 19.9.10), סעיף 28]; והרי, זה בדיוק המצב בענייננו, כאשר הנאשמת, אשר העסיקה את העובדים הזרים נשוא שני האישומים שלפנינו, היא אישיות משפטית נפרדת מהקיבוץ, אשר בין בתיו ובבעלותו נמצאו מגורי העובדים הרלוונטיים.

לעניין ההפרדה המשפטית בין הנאשמת לבין הקיבוץ יש גם את הודעתו של מנהל משאבי אנוש בקיבוץ, מר עמוס רביב, מיום 19.11.06 [נספח ב' לסיכומי המאשימה, ת"פ 180/08], המבהיר, כי המגורים בבעלות הקיבוץ, הוא משכירם לנאשמת - שהוא נוקב במספרה הרשום - והיא משכירה לעובדים הזרים, כאשר "יש חשבון קשר בין התאגיד [הנאשמת - ד.ג.] לקיבוץ שמדי חודש מתקזזים..." [שם, עמ' 1 ש' 12 - עמ' 2, ש' 2]. בפתח סיכומי המאשימה [ת"פ 180/08] יש טרוניה על כך שמר רביב טען שישלח חשבונית על השכירות, אך - "... עד להגשת סיכומים אלו לא נתקבלה כל חשבונית". למען הדיוק, יש לציין, כי בתשובה לשאלה: "האם יש לכם חשבונות עבור שכירות המגורים", ענה: "לא יודע להגיד לך אני אברר" [שם, עמ' 1, ש' 20-18].